"זוהי עבודה עם לב רחב שמדמם לכיווננו… "Homesick" עושה את מה שיצירות מחול אחרות עוד לא עשו כאן- היא מתכתבת עם רעיון פילוסופי. יתרה מזאת היא גם מייצרת בעקבותיו אמירה פוליטית.
אותה איכות עילאית שהופיעה כשארז עלתה לבמה, לפתע מופיעה שוב, אבל בלעדיה."(שיר חכם, "ברבור שבור",וואלה, 28.2.2011)
"איריס ארז היא אחת הפרפורמריות המרתקות ביותר שפועלות בסצינת המחול המקומית. בשנים האחרונות היא עוברת אל מאחורי הקלעים ומביאה לקהל קול כוריאוגרפי נדיר, שפורט בדיוק על אותם נימים שגרמו לנו להתאהב בה כל כך על הבמה….האלמנטים מתוך יצירותיה, על הישירות, הכנות, והפגיעות שבהם, חורתים עמוק בלב ונותרים עם הצופה גם חודשים ארוכים לאחר הצפייה.
(רינה לבנון, הום סנטר,טיים אאוט, 12.5.2011)
"יש מחול ויש מחול ויש את המחול של איריס ארז. מחול שרוקד כמו שאנחנו נושמים, נעדר פאתוס לחלוטין והוא אינטואיטיבי ושיכלי.
HOMESICK עשויה באסתטיקה דלה, נוגעת ללב, המנתחת בדיוק כירורגי את קווי התפר שבין המרחב האינטימי לבין המרחב הציבורי. וגם כאן האישי והפוליטי נכרכים זה בזה.
אני מנסה למשש את תווי פניה של יצירתה של ארז, והכל כל כך שברירי וחשוף עד שקשה לזהות מה מייחד את מרכיביה השונים. אבל ניתן לחוש בהם, בקצות האצבעות, מבעבעים מבפנים, מפעפעים אל פני השטח, באותה חיות אדירה, באותה תבערה פנימית, החסרות כל כך בעולם ההולך ונסגר בתוך עצמו"(ענת זכריה, "באה הביתה",ידיעות אחרונות, 21.8.2011)
אדם מחפש את ביתו
"היצירה המרכזית במופע של הרקדנית-כוריאוגרפית איריס ארז HOMESICK/חולה בית הועלתה לפני קצת יותר משנה במסגרת הרמת מסך 2010, ובמאמר הסיכום על המפעל כולו הבטחתי לעצמי ולקוראים כי בבוא היום, כאשר היצירה, שראיתי במגעה הראשון עם קהל, תתגבש ותתלכד, ככל שניתן לצפות מיצירה חדשה. בכל מקרה כבר אז ציינתי כי העבודה נראית על פניה כמסע חיפושים במדבר, או אם תרצו של חיפוש אחר ה"אני" וה"אחר" בחילופי מיקום ביניהם, זה בתוך זה, בחדירה אל מתחת לעור – המיוצג להפליא באמצעות השימוש ברצפת הקרטון המצוירת שעליה ומתחתיה רוקדים-זוחלים-מתפתלים אסף אהרונסון, אופיר יודלביץ' ותמי ליבוביץ'.רושמה של היצירה נותר בי חי מאוד, למעט העובדה שהתברר לי כי רצפת הקרטון הגלילי איננה מצוירת אלא שהרקדנים בפסיעותיהם, בזחילותיהם ובכל מהלך היצירה הם שמטביעים בה חותם מצויר בכך שהם מועכים בהדרגה את היריעה הגדולה הפרוסה על כל משטח הבמה.
ארז מגדירה בדייקנות רבה את היצירה כחיפוש אישי של האדם אחר ביתו, אם במרחב העצום סביבו, קרוב או רחוק ואם בתוך גופו, שהיא מסרבת לראותו כ"צר כעולם נמלה" וחודרת לתוכו, מזדחלת אל מתחת לעורו, באמצעות המטאפורה המרתקת שיוצר אותו משטח קרטון.
היפה והמרגש ביצירה הוא שפת התנועה והביצוע המהפנט של שלושת הרקדנים, שיוצרים וחיים מאוד את המהלך המורכב שיצרה ארז, אם כשהם "על פני האדמה" או כשהם חודרים אל מחילותיה. הם נוברים בעורו של אותו בית-חומר שטוח שמתנפח כגלים, שנפתח כצלקות מדממות או שנקרע לפיסות, ואולי גם נטרף. רגעים שבהם עולה דמותו של איוב הנמלט מהתשובה הנכונה לסבלו, רגעים שבהם מרים, אחותו של משה, יוצאת במחולות שיביאו את עונש הצרעת.
ענבל ליבליך ותמר לויט עיצבו את התלבושות שמהוות בשלבים המתקדמים של היצירה נדבך מעניין במטאפורת החדירה מתחת לעור כאשר הרקדנים חודרים זה לתוך חולצתו-עורו של זה, מחליפים אותן ומשתכנים בתוכן, לצלילי התאורה של תמר אור ופסקול מוזיקה שעוצב על ידי Reckless Feet.".(צבי גורן, "אדם מחפש את ביתו", הבמה, 27.12.2011)
רקוויאם בקרעי קרטון
"המחול "Homesick" עוסק באנשים המחפשים בסביבתם ובגופם מקום שבו יוכלו להרגיש בבית, כך כתוב בתוכנייה. הוא פותח עם במה נקייה שעליה פרוש קרטון ענק, אולי מין שטיח שעליו חסרי בית יכולים לשכב. זה ריקוד לשלישייה, הם לבושים בבגדים זרוקים, קרועים, בלויים, כמו בדואט הקודם שפתח את התוכנית. ויש עוד מוטיבים שראיתי קודם, כמו הפה שתופש את החולצה ואוחז בה כחיה האוחזת בגוריה, או התפיסה בחולצה כחיפוש אחר משהו להיתלות בו לביטחון. והחולצה מכסה את הראש כך שאפשר להתכנס בתוך עצמך בחשיכה, לחלום או להימלט מהעולם, או להכניס את הראש בחולצה של מישהו אחר, לחזור להיות עובר.
אותו רעיון של התחפרות פנימה בא לידי ביטוי ויזואלי בולט כאשר הרקדנים נכנסים לתוך מחילות כאילו תת־קרקעיות, מתחת לקרטון, וכשהם מבקשים לצאת הם קורעים בו פתחים, הורסים את מרחב המחיה של עצמם, כי במילא הכל רגעי. המצב הנפשי הרעוע מתבטא גם ברטט ברכיים וכפות ידיים ובאותה התפלשות מטה, כמיהה לנמוך, התקדמות של זחילות שבהן הגוף דבוק לרצפה. הכל חסר אוויר, רפוי, חסר תקווה. הגוף נע מכוח עצמו.
וההרס מסתיים ביופי, כאשר הרקדנית עוטה על גופה את קרעי הקרטון הגדול שהפך לאשפה, יוצרת ממנו שמלת קרינולינה ענקית, ואחר כך כמוותרת, נשכבת, שוקעת בתוכה, נעלמת, כאשר החצאית הענקית מקרטון נראית כספינה טובעת שהתהפכה ומזדקרת מעלה, פסל יפהפה שיוצרת התאורה, רקוויאם של אור בתוך האפוקליפטי."(רות אשל, "גוף ראשון רבים: סוסה פרועה ופרומה", הארץ, 12.2.2014)
/