לוקאלי

"לוקאלי" של איריס ארז: יש בה משהו ממגנט

לרסיטל המחול שלה קוראת איריס ארז "לוקאלי". את המלה, שפירושה באנגלית מקומי, אפשר גם לחלק ל"לא־קל־לי" וכבר יש בה אמירה. גם למבנה התאורה תלוי מהתקרה יש אמירה. מצד אחד הוא מפיץ אור הנחוץ כל כך. מצד אחר מבנה התאורה נראה כמו נמעך בכוח. הוא מעוות ופלא שעדיין יכול להפיק אור.

היצירה יוצאת מתוך הביוגרפיה האישית של ארז. "כמי שעברה מן העיר אל הכפר, מן החוף אל ההר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות — אני מבקשת לבדוק איך המרחב פועל עלי והופך אותי למה שאני", היא כותבת בתוכנייה.

היא מחפשת איך כל זה השפיע ומתבטא בפיזיות של הגוף שלה. כמו נקודת פתיחה ניטרלית־משהו, של עמידה מול הקהל, ידיה לצדדים כשהמפרקים כפופים בגובה הכתפיים. מצד אחד הדבר מעורר אסוציאציה לא נעימה של כניעה. מצד אחר יש בה גם נכונות להתמסרות טוטאלית להקשבה, לתת לדברים להיכתב על הגוף. אצבעות כפות הידיים נעות בעדינות, כל אחת באופן שונה, והיא מתבוננת אל כל אחת בפליאה כמו תינוק המגלה לראשונה את אצבעותיו. בהמשך יד אחת צובטת בפיטמה, אולי יונקת. ידיה ממשיכות לטייל על הגוף. מהמרחב האישי היא יוצאת למרחב הכללי — אשה צעירה מדלגת חופשייה ומאושרת בטבע, אולי באזור המושב שהיא מתגוררת בו בהרי ירושלים, ממשיכה לדלג, גומאת מרחקים. בהדרגה הדילוגים נהפכים למעוותים, בריוניים, משהו מפחידים, כמו בסיפור אגדות לילדים.

שירי ילדים של טשרניחובסקי שזורים ביצירה, כמו סיפורים לילדים. לחיות יש בהם מקום מרכזי. כדי להמחיש זאת טוב יותר היא פונה לקהל, כאילו היה ילדיה, ומבקשת שיפתחו במכשירי הטלפון אפליקציה של חיות. מתחילים להישמע געיות של פרות וקולות של ברווזים. היא מעודדת את הקהל להצטרף בקולות שלו עד שהאולם נהפך לגן חיות. ארז שוכבת, מתחילה להשמיע יללות תנים, כמו מנהלת עמם דיאלוג. כך זה כשגרים במושב שהטבע פולש לתוכו.

הפרטי שזור במחשבות לאומיות. כך למשל, הסיפור שלה על חזירי הבר שפולשים למושב ויש לגרשם. ואולי דווקא האנשים הם אלה שפלשו לתחום של חזירי הבר. היא הביאה לעולם את בנה אחר טיפולי פריון ומספרת עד כמה המדינה מעודדת פריון מסיבות דמוגרפיות, וכהנה וכהנה.

חלק ניכר מהיצירה מתנהל בשקט, כשההתבוננות בה לא נדרשת תפאורה מוזיקלית. בהמשך, ככל שתחושת ה"לא־קל־לי", גוברת נשמעים רעשים מאיימים של צעדים כבדים או של מיתרים שבורים. גם אם כמה מהמסרים נשארים חידתיים, במקרה של ארז, תמיד אפשר להניחם בצד ולהתבונן בפרפורמרית. יש בה משהו ממגנט. מצד אחד היא נראית כל כך שבירה, דקה דקה, גרומה. מצד אחר אוצרת בתוכה ים של כוחות דמוניים — שלמדה מגודר שאתה רקדה במשך שנים — שממתינים לצאת החוצה לפקודה. הגוף שלה נראה כבנוי מעשרות חלקי לוגו המחוברים בגומי במפרקים שעליהם היא פורטת בקלות ללא כל מאמץ. נראה שאין מחסום בין מה שהיא חשה ומדמיינת לבין השפה התנועתית שהיא מפיקה, הנולדת מתוך תחושה של שחרור וחופש. מאוד ישיר, מאוד ישראלי.

"לוקאלי": כוריאוגרפיה וביצוע: איריס ארז; דרמטורגיה: שרון צוקרמן ויזר; בניית אובייקט: גילי גודיאנו־סטודיו מתילדה; תלבושת: ויוי בן עזרא; עיצוב תאורה ואובייקט: נועה אלרן. עיצוב סאונד: אופיר גל. מרכז סוזן דלל בתל אביב, 30.7

רות אשל , הארץ, 30.7.2017

https://www.haaretz.co.il/gallery/dance/review/.premium-1.4301875

איריס ארז –לוקאלי

השם שבחרה איריס ארז לעבודתה האחרונה הוא 'לוקאלי' ( מקומי) שמרפרר במצלולו ל'לא קל לי' ולא במקרה. העבודה, שלה מספר ערוצים תימתיים, מזגזגת בין שני מובני הכותרת בשתי השפות.

ארז שואלת מה בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה וטופוגרפיה לבין התנהלות הגוף הפרטי ובאיזה אופן כל אחד מהמרחבים הללו מכתיב, או משפיע על מי שהיא. התשובות, מטבע הדברים, חלקיות בלבד בשל ריבוי הקומפוננטים במשוואה.

ארז הולכת סולו למסע הגילוי ומזכירה כבר בדקות הראשונות, כשהיא לוקחת את הזמן ומחממת מנועים לקראת כמה התפרצויות געשיות, איזה פרפורמרית מרתקת היא כשהיא מאפשרת לראות שלב אחרי שלב את פריסת חוטי המחשבה שמאחורי התנועה.

ברצותה, היא בבסיסה רקדנית אלגנטית, מאופקת, שלא ויתרה על תנועה מסוגננת בכפות הרגליים המתוחות, בהליכתה הממורכזת והאסופה ובאותה מידה היא מאתגרת את הדימוי והולכת רחוק למקומות שבהם היא משחררת שדים בזעקות ונהמות, באגרופים ומבטים רושפים, בהרהורי כפירה במוסכמות. אי אפשר להגיד שלא למדה משהו מיסמין גודר, שאצלה היא הבשילה.

"כמי שעברה מן העיר אל הכפר, מן החוף אל ההר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות – אני מבקשת לבדוק איך המרחב פועל עלי והופך אותי למה שאני", היא כותבת.

הסצנה הראשונה מתבצעת כשהרגליים נטועות במקום וההתרחשות הפרטנית היא בגוף מהמותניים ומעלה. אלה שתי הידיים שמתחילות ברישומי קו בחלל ושומרות על גיאומטריה מוקפדת. וכשהמשקל עובר לתמנוני האצבעות שמפתחות חיים וקורצות לצופה בשובבות כשבדרך הן ממוללות פטמה, מתפתח מהלך מרתק שבו חל מעבר בין יחסי דיאלוג וחיבה בין הזרועות, למשחקי כח ולוחמה. , למעשה במהלך הערב חוזרים כמה מהלכים סביב נושאים שונים שמתפתחים בפרדיגמה אנרגטית דומה.

נראה כי נעשה מאמץ רב לבנות את העבודה על בסיס תזרים תוכני מתוסרט שמוביל את העבודה גם על ידי שימוש רב בטכסטים, אישיים ברובם, גם על ידי עושר הבעות ומחוות גוף אקספרסיביות . באופן כזה, העבודה הופכת תיאטרלית יותר ויותר  ופתוחה יותר מכל עבודותיה הקודמות שזכורות לי.

ארז רוקחת תערובת מרקמים מעניינת שעלתה יפה ומכילה מעברים מהירים בין הפניות לילדה: איך עושה פרה, איך עושה סוס, בטון בו עידוד  וגאווה מוכר לכולנו לבין פריעת שיער וסידרת דילוגים מלאי חדווה. במהירה זה משתנה ממשחק מהנה למסע "לא קל לה" שבו בוקעים ממנה זעם וחימה. הצעד הקליל נכנע למועקה וקורס מכובד משקלם של מטענים  דמוניים פנימיים. מקליפת האישה היפה והמעודנת, נשלפת דמות שאלימות ותאווה מניעים אותה.

ארז אכן מבקשת להעניק לפרסונה הבימתית בעבודה הזו, ריבוי מימדים וסתירות כאילו מבקשת ליצור מורכבות בעזרת הקליפות הקשיחות, אבל במה היא לא אחת זירת משחק למשאלות לב. כל סיומו של מהלך, מוביל לסיפור חדש, או שמא, חשיפת זווית חדשה. כאן, שיאו של ה'לוקאלי' מתייחס לסביבת מגוריה במורדות הרי ירושלים, במקום בו הטבע פולש לסביבת האדם ולהיפך. ארז מקצינה כמובן את הקונפליקט המובנה תוך שימוש בקולות ויללות ומשם במעבר מסיפור גורי החזיר אל פרק האמהות בחייה שאותו היא שוזרת בסוגיות פריון מסובסדות שקשורות בטבורן ( סליחה על משחק המילים) לתפישות חברתיות-פוליטיות ואתוסים לאומיים שזוכים לביקורת. מהלך מעניין בין המופשט לקונקרטי.

ארז הצליחה לחבר שורה של תת נושאים לכדי שביל רציף יחסית, שבו היא פותחת צוהר, דרכו הפרטי והציבורי מוצאים דרך להתקיים זה לצד זה במרחב, באמצעות שימוש מעניין בפרקטיקות בימתיות מורכבות, ברמות השפה ושפת הגוף שמשרתים את המצע הרב-נושאי  שהיא מביאה. זו עבודה מהטובות שלה שבה המופע שמתחולל בפתיחות ובאופן מלא חן, היתרגם לבגרות ולעצמאות, שמובילים את העשייה הכוריאוגרפית שלה קדימה.

אורה ברפמן, אתר ריקודיבור, 7.11.2017

http://www.dancetalk.co.il/?p=2261

העבודה האחרונה של איריס ארז, לכאורה מסיטה את המוקד לחולין, ליומיומי. רק גוף בעולם, שרוקד את ריקודו הפרטי בתוך שקט, מעניק לנו את המתנה הגדולה של זמן-אמת, את הרגע החי. כשהסוגיות הפוליטיות לא ניצבות בחזית הדיון של העבודה אלא בעורפה, באופן עקיף, כנקודת מוצא או כתולדה אפשרית.

היצירה, שהיא מעין דיוקן עצמי, ניזונה מהביוגרפיה של ארז, מהשינויים שהיא עברה בחייה בשנים האחרונות ״מן העיר אל הכפר, מן החוף אל ההר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות, היא כותבת בתוכנייה ומבקשת לבדוק איך המרחב פועל עליה ובתוכה והופך אותה למה שהיא. מציעה פרשנות רפלקטיבית לשאלה של שאול טשרניחובסקי: האם אנחנו אכן “תבנית נוף מולדתנו“?

והפעולות שלה פשוטות לכאורה, צומחות לאט, מוציאות עלה אחד ואחר כך עוד עלה. הנה יד אחת מורמת נדמה שהיא מסמנת אמירת שלום אבל כשהשנייה מצטרפת אליה זה הופך לסמל כניעה, ובבת אחת הרגע הופך לאינטימי. הנה כפות הידיים חובקות את הגוף, ממוללות פיטמה. יד ממוללת שיער, מקפיאה חיוך. לפתע כפות הידיים מוצגות לראווה כמו מוכיחות את נקיון כפיה רגע לפני שהיא גומאת את מרחבי הבמה בדילוגים, באגרופים שלופים. נוהמת מטיחה החוצה את כל מה שנצבר. התנועה, העוויתות בגוף שנראות כמו הישרפות באש, פיתולי הגוף והסאונד גודשים ומציפים את החלל ודועכים בחזרה לגרסה האלגנטית המאופקת של עצמה, וחוזר חלילה. והיא זורמת בקלילות בין סיפור על חזירי בר שפולשים לכפר הפסטורלי בו היא מתגוררת, לאימהות הפרטית שלה, לבעיות הפריון אל מול הציווי ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכיבשוה״. והיא מפעילה את עצמה דרך שיר ילדים ״ידיים למעלה על הראש״, ומשם היא חוזרת לחזירים הפולשים ולסיפור על צואת האריות מהגן התנכ״י שמשמרת את הזכרון הגנטי כמו גם את הפחד של החזירים מפניהם. פתרון אלגנטי שהעלתה אחת האימהות בישוב כדי להדוף את הפולש ולהמשיך לחיות כאן, כחלק מעם כובש. הבעיה היחידה היא הריח.

והיא משועממת ונהדרת וגחמנית ומבטיחה, לופתת לב. יוצרת חווית שיטוט בדיסנילנד פרטי שהכל רוטט בו ובה בעת יציב. מבקשת מהניידים של הקהל תיזמור של קולות בעלי חיים, כמו משקמת את החי-בר. ויותר מאשר ייצוגי כיבוש ומלחמה, חיסולים, אלימות, שנאה וגזענות, העבודה מייצגת עמדת בת-אדם מלאת תוגה הישראליות, שהנופים לה טעוני הדאגה מסמנים הדרה נפשית מהמקום.

ולא תמיד קל להתחקות אחר הלך המחשבה שלה בתוך המעברים המהירים. אבל דווקא מתוך אותם חיבורים מופשטים נוסדת חירות חדשה וקשה. עד שגם כשהיא מפלרטטת עם הסנטימנט היא יכולה לו. וב״לוקאלי״, יותר מבכל עבודה אחרת של איריס ארז, יש תחושה שהיא חיה על הבמה את מה שהיא צריכה לחיות. וזו עבודה שבמבט ראשון כלום, במבט נוסף הכל.(ענת זכריה, המבכרת)