להשיל את הגוף עצמו

“את הערב פתחה יצירת סולו קצרה של ארז “מופע פותח זמני” שהועלתה בבכורה בפסטיבל אופרסטטה באיטליה לפני כארבע שנים. בעבר כבר הועלתה היצירה המעניינת הזאת בביצועה של ארז עצמה, והפעם הייתה זו מאיה וינברג שגילמה-רקדה-חיפשה את המהות הפיזית-הנפשית שלה.

וינברג, דקת גו, נכנסה לבמה כשהיא עטופה כמעט כליל באוסף בגדים שהיא משחררת מעליה תחילה בתנועה מהוסה במקום, ואחר כך בתנועה צוברת מהירות במרחבי הבמה. כשכל אביזרי הלבוש הצבעוניים מפוזרים ויוצרים שטיח של זכרונות עבר, וינברג נותרת “ערומה” וחשופה.
הסולו הזה, לצלילי המוזיקה של Hanayo,  תובע דיוק רב של כל מהלך תנועה קטן, וכניסתה של וינברג לעורה של ארז נראית מושלמת כאשר תנועתה מתחילה לקבל אפיון נוירוטי, כאילו היא מבקשת להשיל מעליה גם את הגוף עצמו, לפרק אותו לגורמיו, לרסק אותו, ולפתע כאילו מתוך מחשבה שנייה להרות אותו באמצעות דחיסת כמה מהבגדים אל מתחת לגופיה שעליה, להרות את גופה, לנסות ולמצוא איזה סימן של חיים חדשים.”

(צבי גורן, “אדם מחפש את ביתו”, הבמה, 27.12.2011)

“”זמני”, סולו טעון ואישי העוסק בשאלות: מה זה להיות רקדנית, מה זה אומר להופיע, ולמה הקהל מצפה ממך?
ארז היא יוצרת המקפידה להשאיר את עצמה חשופה מאוד. בין הבגדים הפזורים בחלל היא נעה באיזו דחיפות אבודה, חובטת בעצמה עד שאנחנו כמעט שומעים איך נשמע אדם בהתפרקו.
נדמה שאיריס ארז יותר מהכל יודעת מה רוצה הגוף. היא פשוט לא מקבלת אף חלק בו כפי שהוא. ההרמטיות שלו לא יקרה לה…הופכת את העומק והפנים לשטח וחוץ..איריס ארז כל הזמן הולכת ומתדייקת. היא לרגע לא מסתלסלת סביב עצמה..  “

(ענת זכריה, “וואלה אישי”, מעריב, 8.4.2010)

“שלושה רקדנים. בדרך כלל זן שמדבר פחות ועושה יותר, נפגשים בחדר חזרות. כל אחד בשלו ולמרות זאת, איכשהו ביחד, נוצר רצף הגיוני שנוגע בקו החמקמק שבין האמן המבצע לאדם שמאחורי האמנות. Opus 3, מפגש ראשוני וחד פעמי על במת תיאטרון תמונע בין מאיה וינברג, איריס ארז ורותם תש”ח, הוא ערב קאמרי מינימליסטי של יצירות סולו בין מחול לפרפורמנס שבודקות מחדש את גבולות הבמה.
גם בעבודה של איריס ארז, “זמני”, הרקדנית שהיא גם היוצרת, רוקדת את הסבטקסט שעל פי הגדרתו, נסתר. “יש כאן עיסוק בחשיפה”, אומרת ארז ומחברת את הנקודות המשותפות לשתי העבודות, “גם מאיה וגם אני עוסקות בשאלות מה זה אומר להיות רקדנית? למה הקהל מצפה מאיתנו ככאלה? מה זה אומר להופיע? לכאורה זה מאד חושפני, אבל מכיוון שזה נעשה בתוך מסגרת מאד ברורה של מופע האם זה אישי?”
על מידת השליטה שיש בידי המופיע הדעות חלוקות. “עדיין יכולת השליטה שלנו על מה הקהל רוגע מהרגע שאנחנו עולים לבמה, מוגבלת מאד”, אומרת ארז, “זה משאיר את הפרפורמר עדיין מאוד חשוף גם אם הסיטואציה מלאכותית. אנחנו רוקדים את עצמנו, מביאים את עצמנו לבמה. אז נכון, יש חוזה לא כתוב בין המופיע לקהל ועל הגבול הזה אנחנו נעים. כולנו למעשה מתעסקים במתיחת קו הגבול”.”

 (מירב יודילוביץ,“מעבר גבול”, Ynet,  17.8.2008 )